סימן קיט ס"ב. לא תהא יושבת תחתיו כו' ודעתו לגרשה. ובב"ש הא דלא אסר בל"ה משום בני גרושת הלב דהתם דוקא בשביל שהבנים הם פגומים כו' ויל"ד עליו דהר"ן בנדרים כ' דמשו"ה הוי הבנים פגומים שבתחילת יצירתן הן בעבירה. ומשמע לכאו' דעיקר האיסור משום הביאה. מראה ליישב דברי' דהא דכ' הר"ן שהוא עבירה. היינו נמי דזה עבירה להוליד מאשה שבדעתו לגרשה אבל בלא הולדה ליכא איסור ויש ראוה לדבריו דהא חשוב בתשע מדות גם בני נדוי. והרי לא איפשטא בר"פ א"מ אי מנודה אסור בתשמיש. וע"כ דהיינו נמי דהאיסור הוא להוליד והבעיא על הביאה בעצמה. עוד נראה ראיה נכונה דהא בע"ז (ד' ל"ו) מסקינן דישראל על הנכרית ב"ד של חשמונאי' גזרו והא ביבמות צ"ט אמרינן דאזהר לי' רחמנא לאברהם דלא לינסוב נכרית דלא ליזל זרעה אבתרה ע"ש. וע"כ דהתם דווקא בשביל הבנים אבל הביאה לבדה לא אסורה מדאו' אלא מגזירת ב"ד ש"מ: ס"ד. אשה רעה כו' ושאינה צנועה מצוה לגרשה ברמב"ם מסיק ע"ז שנאמר גרש לץ כו' ובב"י דאולי תרתי ש"מ. וכ"ה בהדיא משמעות הרא"ש דמסיק אההיא דסוף גיטין דגרסינן בפרק הבע"י כו' גרש לץ ע"ש: ס"ו בהגה. גירשה מדעתה ונמצא פסול בגט יכול לגרשה אח"כ בע"כ. ע' לקמן סקנ"ד סכ"א בהגה דגם בדידי' כופין אותו בכה"ג אמנם לפי משכ"ש אין ראי' ע"ש: שם א"י לשמור עצמה כו' ואם גרשה מגורשת. בח"מ בשם מהרי"ו דאם ידע שאסור לגרשה אפשר דלא מיקרי זה דיעבד. כדין מבטל איסור דרבנן במזיד והמעשר בשבת כו' ולקמן סי' קכ"ג כ' בעצמו דהכותב גט ביו"ט במזיד הוה גט כשר ע"ש. וכן לקמן סי' קמ"ח גבי גט ישן דקיי"ל דנתגרשה תנשא לכתחילה לא משמע שם לחלק דבעובר במזיד פסול הגט. ואולי דדווקא כשנתכוון להנות ממה שאסרו עליו חכמים להנות מזה וצ"ע: ב"ש סקי"ג נסתפק בעתים שוטה ועתים חלימה ותבעה להנשא ונתפייסה בעת שטותה. ואח"כ נתחלמה אי מהני הנקיים שבעת שטותה. וכ' ראי' דמהני מר"פ חרש דבעי שם לר"א גבי חרש אי ס"ל דהוא עתים שוטה ועתים חלים כו' ונ"מ אי יכול לגרש ולא קאמר נ"מ נמי לענין זה דנקיים וע"כ דבנקיים מהני אפי' בכה"ג. ולולי ד"ק הוא דבר זר דליהני בכה"ג כיון דבעת שטותה ליכא חמוד השתא הוה חמוד חדש וכן הסכימו האחרונים ביו"ד סשצ"ו גבי קריעה דקיי"ל דליכא קריעה אלא בשעת חימום דהיינו (שעה שנודע לו מיתת קרובו) דחולה שהי' דעתו מטורפת בשעת מיתת קרוביו. ואח"כ נתיישבה דעתו חייב לקרוע דהשתא הוא שעת חימום דידי' וה"נ ודאי לענין החמוד. וראייתו נראה לדחות בפשיטות דלכאו' יש להקשות בש"ס שם דאמר דנ"מ לענין אם יכול לגרש. ולכאו' אפילו אם הוא עתים חלים ועתים שוטה למה לא יגרש ותהי' מותרת מס"ס שמא הי' שוטה בשעת הקדושין ואפי' הי' חלים בשעת הקידושין שמא הוא עכשיו בשעת הגירושין נמי חלים. וצ"ל דה"ט. דכמו דקיי"ל בס"ט שנתערב' דלא הוה ס"ס משום דבספק הראשון אסורה מן התורה. ואף שנולד אח"כ ספק מהתערובות כבר החזקנו הספק הראשון לאסור כמבואר באריכות ביו"ד סק"י. וה"נ כיון דבעת הקידושין החזקנו הספק הראשון לאיסור תו ל"מ הספק דגירושין לס"ס. וכ"ז שם דכבר החלטנו הספק לאיסור בשעת קידושין. אבל לענין נקיים הרי אף אם נאמר דחרשת ספק עתים שוטה ועתים חלימה. מ"מ הא ודאי אם היא חלימה בעת הפיוס אף אם תשתטה אח"כ ותחזור ותשתפה בשעת הנישואין. מ"מ ודאי זה לא מיקרי חמוד חדש כמו בישינה בינתיים. וא"כ הרי ודאי שפיר מהנה הנקיים בחרשת דהא הוה ס"ס דילמא היא חלימה בעת הפיוס והוא מהני אפי' היא חלימה גם בעת הנשואין כנ"ל. ואפי' אם היא שוטה בעת הפיוס דילמא השתא נמי בשעת הנשואין נמי היא שוטה וליכא חשש חמוד ובודאי מהנה בה נקיים אבל כשהפיוס ודאי בעת שטותה והנשואין ודאי בעת חלימותה י"ל דל"מ וכן הדעת נוטה: ס"ז. המגרש את אשתו לא תדור עמו בחצר כ"ה גי' הרמב"ם ובר"ן כ' לסייע לי' מבריי' דאם הוא חצר שלה הוא נדחה מפניה דלגירסתינו ל"מ איסור חצר. ונראה די"ל הא דנקט לשון חצר אינו כלל משום שזה האיסור לדור בחצר א'. אלא דדרכם הי' שדרים הבעל והאשה כ"א בבית בפ"ע. וקמ"ל דדווקא דהי' כל החצר שלה פירש שגם הבית שהוא דר הוא ג"כ שלה ובזה נדחה הבעל דכל זכותו הרי אינו אלא בשבילה. אבל אם הי' דר באותה חצר בבית שכורה מאחר אף שהיא דרה שם בחצר בבית שלה בעצמה לא אמרינן כמו שמצינו בהלכות חוה"מ שהקילו לפנות במועד לתוך שלו שערב לאדם לדור בתוך שלו. והוה ס"ד דה"נ בזה דהכא אף דטלטולי דגברא קשה מדאיתתא. ומשו"ה היא נדחית שהוא קל לה יותר. מ"מ להצריכה לצאת מתוך שלה בעצמה הו"א דזה קשה לה יותר מלו. קמ"ל דמ"מ טלטולי גברא קשה טפי. ודווקא כשכל החצר שלה וגם הוא דר בשלה בזה הוא שנדחה הוא. דפקע זכותו והוא חידוש לדינא ולמעשה צ"ע: שם ואם הי' כהן לא תדור במבוי. הנה התו' ס"ל דשכונה שהוא ג' בתים קטן ממבוי. ובניסת דחמיר אי"צ אלא שכונה. ובכהן והיינו כ"ז שלא ניסת דקיל החמירו יותר אפי' במבוי. אבל ניסת תו אי"צ אלא הרחקת שכונה. ורש"י פירש גבי כהן אפי' לא ניסת ומשמע דכ"ש ניסת ולכאורה ע"כ דס"ל כשי' הרא"ש דס"ל דאדרבה שכונה גדולה טפי ממבוי וגבי כהן דאיסורא קיל הקלו דסגי בהרחקת מבוי. וזה שכ' דאפי' לא ניסת לא תדור עמו במבוי, וכ"ש ניסת שצריך הרחקה יותר אפי' משכונה שהוא גדול יותר. אבל לפ"ז יש לעיין מה שמסיק רש"י אבל ישראל שלא ניסת תדור בשכונתו. דהו"ל אפי' במבוי שקטן יותר שרי, דהא לא אסרו כלל אלא גבי כהן. וכבר נרגש מזה בט"ז ונדחוק ליישבו ואינו נוח כלל. ועוד דבגיטין גבי ר"ש מצריך משכונה לשכונה כ' רש"י דשכונה שלשה בתים ובודאי אינו גדול ממבוי. ע"כ נכון כמש"כ הב"ה דשי' רש"י ג"כ דמבוי גדול משכונה אלא דס"ל דבאיסורי כהונה החמירו טפי מאיסור א"א להצריך הרחקת מבוי אפי' לא ניסת וכ"ש ניסת. ובישראל אפי' ניסת אי"צ אלא שכונה ואף שהט"ז תמה על זה דלא מצינו חומרא בכהנים אלא לענין נשואין והוא בשביל יחוס הבן. אבל לא להחמיר באיסורי כהונה יותר מאיסור א"א אבל כבר מצינו בר"פ האשה רבה דמסיק שם ואיבע"א אישורי כהונה שאני שהחמירו יותר מא"א ע"ש ואף שבחבורי ב"י כ' לפרש באו"א מ"מ פשט הסוגי' כסברת הב"ח: סימן קכ ס"א. צריך שיהא משל הבעל צ"ל דאע"ג דמסקינן דהאי ונתן היינו נתינת הגט ומהני אפי' אינו ש"פ מ"מ צריך שמה שנותן לה יהי' מקנה לה משלו, ועיקר ההוכחה מבואר מדברי הראשוני' דהיינו מהא דהי' מוחזקין בטבלא שהיא שלה דמיבעיא לי' אי אשה ידעה לאקנוי משמע דהא אי לא ידעא לא הוה מהני, ולכאורה צ"ע גדול דהא מבואר בסופ"ד דב"ק בשור שנג"ד מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש, דכיון שאסור בהנאה אינו בר הקנאה. וא"כ היכי פסקינן דכתב הגט על א"ה כשר דא"כ הרי אינו בר הקנאה. והרי אמרינן דצריך הקנאה דווקא. והנראה דהנה רש"י פי' בגיטין י"ב גבי מקדיש מעשה ידי עבדו דאמרי' דהעבד עושה פחות פחות משוה פרוטה ופורע ופירש"י דהקדש אינו חל על פחות מש"פ. והתו' הקשו עליו דא"כ ליחשבי' גבי חמש פרוטות דאין הקדש חל על פחות מש"פ. וכ' התו' שהטעם דאין דעתו של מקדיש על פחות מש"פ. ולענ"ד הוא דחוק בכאן במקדיש מעשה ידי עבדו. שהוא מקדישן כולם ובודאי הרי דעתו שיחול על כל משהו בשעת עשייתו ע"כ נראה דהא צריך להבין ביאור דברי רש"י דלמה לא יחול